על אביבה, וילדיה.
ראשון, יולי 10, 2016 - 01:51

תאור כואב ומצמרר על אביבה, יחסה לילדיה, ועל כאבה.
כתב: יהודה נאבת.

'בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ--אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ: כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים'

ראינו את זה מגיע, כולנו. ראינו, התבוננו, וקפאנו. 
לא הכרתי את אסתי ויינשטיין אישית, וכמוני - הרבה, לא הכרנו אותה, אבל ידענו על קיומה. ידענו על כאבה, הכרנו את סבלה.
לא ידענו אם זאת תהיה אסתי הבאה בתור שתישבר, כמה קיווינו שלא תהיה עוד אחת, אבל ידענו וצפינו שהיא תגיע. לא היה ספק בכך.
אבל מה עשינו כדי למרוד בגורל המר?

אסתי יצאה לשליחות. היא הלכה לזעזע אותנו, את כולם. והיא הצליחה, בנתיים. כמה עצוב אבל שהיא לא תחזור מהשליחות הזו.
אסתי והימים האלה בזו לשאננות, לאופטימיות, ליופי ולתקווה. 
אוי לנו אם עוד שבוע נשכח את הימים האלה. אוי לנו אם נחבור שוב לשאננות. אוי לנו אם לא תהיה לנו הנחמה לאלו שנשארו כאן, עם הסבל. אוי לנו אם לא נצא למלחמה אינסופית לגורל חברותינו וחברינו. אבוי לנו אם נקרא שוב בקול ענות חלושה "ידינו לא שפכו את הדם הזה"! עינינו ראו, והימים האלה באו לעזרנו שנמשיך לראות, אבל לא רק לראות.

*************

'אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ'

הלכתי עם אביבה פעם, אמא לשישה ילדים קטנים שנותקו ממנה באכזריות, הצטרפתי אליה להליכת ליל שבת הקבועה שלה לבית הכנסת. ולא, היא לא הלכה להתפלל.
היא פנתה לשבת על ספסל בגינה, זאת שמול בית הכנסת. התיישבה והמתינה, ילדיה אמורים לצאת בזמן הדרשה לשחק בגינה. אולי היא תצליח להגניב שלום חפוז, לפחות לאחד מהם. לא יותר מזה היא ביקשה- אחד מספיק, וניפוף בנאלי לשלום מספיק, זהו. אז היא המתינה.
בקצה השני של הגינה היא ראתה את אחד הבנים, בן 8, שיצא לשחק בחוץ. היא בוהה בו חיוורת, אבל הוא לא רואה אותה, ליתר דיוק- אסור לו. עיניים של ילד- צייתניות הן.
ניסיתי לקום ולעשות מעשה. ניגשתי לילד בחשד, אמרתי לו- חמוד, אמא שלך על הספסל שם- היא רק רוצה לומר לך שלום, תלך? פני הילד בן ה8 זרחו, בטח- הוא אמר לי, אני כבר בא, אני רק הולך לקרוא לאחי הגדול, שיבוא גם.
אסף הילד את אחיו השלישי ששיחק איתו בגינה, נכנסו לבית כנסת לקרוא לאחיהם, ולא חזרו.
חזרתי לספסל איפה שאביבה ישבה, דמעות עמדו בעיניי, ונותרתי ללא מילים. לא ידעתי לומר, ולא העזתי לומר. האמא האהובה פטרה לי- זה כל שבוע ככה, התרגלתי. 
אבל כפי שהיא המשיכה כל שבוע ללכת למרות זאת, היא גם המשיכה לשבת על הספסל. דמעות בעיניה.

רציתי להישאר שם איתה, אבל באלוהיי שלא יכלתי. אמרתי לה שאני חוזר הביתה. 
רצתי הביתה, בדרך, מצאתי את הרחוב הצדדי שרציתי, והבכי פרץ מאליו, כפועל יוצא. דמעות של אמא היו לי מדי הרבה.

*************

'וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל וַהְֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ'

בהמשך אותו ליל שבת, ישבנו לארוחה עם חברים. האביבה הנבגדת והנואשת לאהבת ילדיה נעלמה, וחזרה לה חיש- אביבה החיה, התוססת, החייכנית והחזקה.
לא הבנתי איך זה עובד, כל אותו ערב ניסיתי לחשוב איך מנהלים חיים שכאלה, איך עובדים במשרה מלאה ומסיימים תואר ראשון, במצב שכזה. אבל זו אביבה.
עשרות הפעמים שראיתי את אביבה מארגנת את הבית נרגשת, כי הובטח לה שהיא תקבל את ילדיה לשעה קצרה, הפגינו בפניי - אמא אוהבת- מהי.
עשרות הפעמים שראיתי את אותה התרגשות לקראת בואם של הילדים מוחלפת לאכזבה שאין מילים לתארה, כשעוד פעם שיקרו לה, ועוד פעם קרעו את לב האמא - הראו לי איך נראית אישה חזקה.
עשרות הפעמים שהייתי צריך עזרה, עזרה טכנית, נפשית, או תמיכה מכל סוג שהיא, וידעתי למי לפנות, ואף פעם לא הושבתי ריקם- לימדו אותי מהי אישה אוהבת.

ועם כל זה, ישנם, שיצר הרוע, האכזריות והשחיתות עומדים בראש מעיינותיהם, ואלו התוצאות.